מוניציפל בע"מ נ' נשר

פסק - דין

תביעה לצו עשה שיורה לנתבעת להשיב לתובעת, חברה בע"מ, מיטלטלין שלגביהם נטען שהם רכוש החברה. ברקע התביעה הליכים בבית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה שהתנהלו בין מנהל התובעת לבין הנתבעת, בני-זוג נשואים לשעבר, בקשר עם פירודם וגירושיהם.

א.ההליך והצדדים לו

1.התובעת, חברה פרטית (להלן גם החברה), מצויה בבעלות מר מיכאל נשר שמשמש כמנהלה (להלן מיכאל). הנתבעת (להלן גם רעיה) היא אשתו לשעבר של מיכאל. בין רעיה לבין מיכאל התנהלו הליכים מהליכים שונים בקשר עם פירוק התא המשפחתי וגירושיהם, כך בבית-הדין הרבני וכך גם בבית-המשפט לענייני משפחה; גירושיהם היו בני-תוקף בשנת 2010.

2.ההליך דנן נסמך על טענת החברה-התובעת כי היא בעלת ציוד ורכוש שנקנה מכספי החברה אך נותר ברשות הנתבעת לאחר שדירת מגורים משותפת לבני-הזוג, שבה פעלו גם משרדי החברה, עברה לבעלות הנתבעת. באופן ספציפי יוחסה לנתבעת החזקה בשלושה פריטים: מזגן שעלותו בספרי החברה 6,156 ₪, בר מים מסוג 'תמי 4' שעלותו בספרים 3,979 ₪ ומצלמה שעלותה בספרים 2,251 ₪ (להלן המזגן, בר המים והמצלמה; כל הפריטים יחדיו יכונו 'הציוד'). עוד נטען שהנתבעת מחזיקה בתצלומים, שקופיות ('סליידס') וקלטות אשר מתעדות את פעילות החברה ושהינן בעלות חשיבות למוניטין החברה ובעליה (להלן יחדיו התמונות). החברה עתרה לצו עשה שיורה לנתבעת להשיב לה את הציוד והתמונות. לחלופין נתבע סעד כספי בסך 14,368 ₪ בגין אי השבת הציוד וסך נוסף של 50,000 ₪ בשל אי השבת התמונות. שווי הציוד כולל מע"מ נסמך על הרישום בספרי החברה. הסכום שנתבע בשל אי השבת התמונות הוגדר כסכום המגיע בגין גרם נזק פיזי ונפשי וכפיצוי ללא צורך בהוכחת נזק [סע' 8 לכתב-התביעה].

3.עיקר טענת התובעת הייתה כי הציוד והתמונות מהוות רכוש בבעלותה, כי הנתבעת מחזיקה ומשתמשת בציוד ללא זכות בדין באופן שמקים חובה להשיבו יחד עם התמונות, וכי עסקינן בתביעה עצמאית של החברה שלא נדונה ולא הוכרעה בהליכים קודמים – הליכים שהתנהלו בין בני-הזוג באופן אישי ושהתובעת לא הייתה צד להם.

4.מנגד גרסה הנתבעת, בקליפת-אגוז, כי התביעה דנן אינה אלא מסווה להתדיינות נוספת בין מיכאל לבין רעיה, כי היא נסבה על עניינים שנדונו והוכרעו זה מכבר בהתדיינות קודמת בין בני-הזוג – על-פיה נמסר הציוד לנתבעת, וכי נוכח טיבו הממשי של ההליך נתונה הסמכות לדון ולהכריע בו לבית-המשפט לענייני משפחה. אשר לתמונות החברה, נטען כי אלה כלל אינן בנמצא וכי מדובר בניסיון של מיכאל להחיות טענה שנסבה על אלבומים אישיים ואשר מוצתה בהליך קודם.

5.בהחלטה מיום 19.3.2013 שניתנה במעמד הצדדים נדחו טענותיה המקדמיות של הנתבעת אשר נסבו על היעדר סמכות עניינית והיעדר סמכות מקומית לדון בהליך. נותרה לדיון, לצד פלוגתות אחרות שעולות מכתבי-הטענות, טענת הנתבעת כי התדיינות קודמת בין הצדדים הניבה הכרעות אשר חוסמות את התובענה דנן, אפילו היא מוגשת בידי החברה ולא על-ידי מיכאל באופן אישי [שם, עמ' 4 ש' 12-8].

6.עדויות הצדדים וסיכום טענות על-פה נשמעו ביום 1.9.2013. החברה יוצגה על-ידי מיכאל שאף שימש כעד היחיד מטעמה. מן העבר השני של המתרס העידה הנתבעת. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת.

ב.דיון והכרעה

דין התביעה להידחות על מלוא ראשיה. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.אין חולק על כך שבין מיכאל לבין רעיה התנהל בבית-המשפט לענייני משפחה בקריות, לפני כב' השופט א' נאמן, הליך שנסב על חלוקת רכוש משותף לבני-הזוג [תמ"ש 5632-05; להלן התביעה הרכושית]. הרכוש המשותף כלל שני נכסי מקרקעין, האחד בית בקריית-ביאליק והשני דירה בכפר-הים (להלן הדירות), כמו גם מיטלטלין בשתי הדירות. עוד נסב ההליך על חלוקת חובות בין בני-הזוג.

ביום 23.3.2010 ניתן פסק-דין בתביעה הרכושית, על-יסוד הצעת בית-המשפט שאומצה על-ידי הצדדים באותו הליך. באותו חלק של פסק-הדין שהוא הרלוונטי לענייננו נקבע כי רעיה תקבל את הדירה בקריית-ביאליק אותה יפנה מיכאל, ואילו מיכאל יקבל את הדירה בכפר-הים [נספח ג' לתצהיר הנתבעת, נ/1]. מפסק-הדין עולה שחלוקת הדירות בין הצדדים התייחסה גם למיטלטלין שהיו מצויים בהן במועד מתן פסק-הדין [וראו לעניין זה אישורו של מנהל החברה לכך שהמיטלטלין בדירה בכפר-הים נותרו בבעלותו האישית מכוח חלוקת הרכוש לפי פסק-הדין; עמ' 8 ש' 14-13; גם רעיה עמדה על כך בעדותה, בעמ' 15 ש' 18-16].

2.בבקשה שהגיש מיכאל בתביעה הרכושית ביום 28.10.2010, עליה הוא חתום באופן אישי חרף היותו מיוצג באותו הליך על-ידי בא-כוחו דאז עו"ד עמרם חיימי, ציין בין השאר כך: "לעניין חלוקת מיטלטלין כבוד השופט החליט כלהלן: א) כל הרכוש שנמצא ב-2 הדירות הינו לחלוקה לאחר שנבלע משך השנים ברכוש המשותף של 2 הצדדים [...]" [נספח ד' ל-נ/1, סע' 8; ההדגשה במקור]. עד התובעת אישר את הגשת הבקשה [עמ' 5 ש' 17-15]; עוד אישר כי הוא עומד מאחורי תוכנה [עמ' 6 ש' 3-1]. נובע מכך שלשיטתו של מיכאל, מנהל התובעת והעד היחיד מטעמה, כבר נקבע והוכרע בתביעה הרכושית כי מלוא המיטלטלין שהיו מצויים בשתי הדירות הן רכוש משותף לבני-הזוג. הדברים עומדים בסתירה לטענתו של מיכאל לפני כי הציוד שנמצא בדירה בקריית-ביאליק שייך לחברה ואינו רכוש משותף לצדדים, באופן שהחלטות והכרעות שניתנו בתביעה הרכושית אינן חלות עליו.

3.אף לאחר שניתן פסק-הדין הוסיפו בני-הזוג להתדיין בשאלות שנסבו על ביצועו לרבות אופן חלוקת המיטלטלין בדירות ביניהם. בית-המשפט שדן בתביעה הרכושית עשה מאמץ להביא את הצדדים לכלל הסכמה בעניין זה. בתוך כך הסמיך את באי-כוחם של בני-הזוג להידבר ביניהם; משלא הניבה הידברות זו מאומה הורה למיכאל להגיש שתי רשימות חלופיות ובהן הצעה לחלוקת כלל התכולה בין הצדדים ולרעיה – להודיע באיזו רשימה מבין השתיים היא בוחרת. הוראות אלה ניתנו לאחר שכבר קבע בית-משפט את קביעתו שצוטטה לעיל, קרי, כי מלוא התכולה בשתי הדירות היא רכוש משותף לצדדים שעומד לחלוקה [כך הוצגו הדברים על-ידי מיכאל בבקשתו הנ"ל, נספח ד' ל-נ/1 בסע' 8]. לבסוף לא אומצה חלוקת המיטלטלין שבדירות על-פי איזו מהרשימות החלופיות שהורה בית-המשפט למיכאל להגיש; הדברים אושרו במפורש על-ידי עד התובעת [עמ' 6 ש' 9].

ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה וחלוקת המיטלטלין שבדירות בין בני-הזוג הצריכו מעורבות אישית של באי-כוח הצדדים באותו הליך, עדי כדי כך שהם נכחו במעמד חלוקת הרכוש בין הצדדים. באותו מעמד לא העלה מיכאל, במעמדו כמנהל החברה, כל טענה על כך שבמעמדו זה עליו לקבל לרשותו גם את הציוד [עמ' 9 ש' 9-1]. יש בכך ביטוי להבנתו של מיכאל כי החלוקה שנקבעה בפסק-הדין שניתן בתביעה הרכושית, ואשר יושמה הלכה למעשה בסיוע באי-כוחם של הצדדים, חלה על כל המיטלטלין המצויים בדירות ללא יוצא מן הכלל, באופן שמשקף את קביעתו הקודמת של בית-המשפט לענייני משפחה לפיה מלוא המיטלטלין האמורים הם במעמד של רכוש משותף לבני-הזוג. חלוקה זו משקפת לא רק הבנה של מיכאל את טיבה, אלא גם השלמה עימה.

4.אין חולק על כך שהציוד נמצא והוחזק באופן רגיל ורציף בדירה בקריית-ביאליק שהיוותה את ביתם המשותף של מיכאל ורעיה טרם הפירוד ביניהם. לעניין זה אין נפקא מינה שאחד מחדרי הבית שימש גם כמשרד לחברה; הימצאותו של הציוד באחת הדירות שעליהן נסבה התביעה הרכושית החיל את פסק-הדין גם על ציוד זה [ראו עדות מיכאל בעמ' 10 ש' 7-2].

עד התובעת ביקש להיתלות ברשימות שהגיש בתביעה הרכושית כבסיס לחלוקת המיטלטלין שהיו בדירות בין הצדדים, ונאחז בהערה שציין בשולי הרשימה שהגיש, לפיה היא מתייחסת לחלוקת מיטלטלין בבעלות משותפת של בני-הזוג ולא לרכוש שנקנה בידי התובעת ומכספה [ראו כותרת נספח ת/2 והערה בשולי נספח זה, שהינו חלק מנספח ד' ל-נ/1; עוד ראו עדות מיכאל לפני בעמ' 6 ש' 3-1]. אלא שהערה מסייגת זו, אין בה כדי לסייע לתובעת או לעד מטעמה. כאמור, עוד קודם להגשת הצעותיו של מיכאל לחלוקתה של תכולת שתי הדירות בינו לבין הנתבעת קבע בית-המשפט שדן בתביעה הרכושית כי מלוא הרכוש שנמצא בשתי הדירות מיועד לחלוקה בין בני-הזוג, לאחר שנבלע משך השנים ברכוש המשותף שלהם. קביעה זו, שמיכאל במעמדו כמנהל התובעת לא השיג עליה באיזה שהוא אופן, מחייבת לכל דבר ועניין. גלומה בה מניה וביה הקביעה כי גם רכוש שנקנה על-ידי החברה ומכספה, ככל שהיו מצוי באיזו משתי הדירות, נטמע זה מכבר ברכוש המשותף למיכאל ולרעיה כך שהוא נכלל במסת הנכסים שעמדה לחלוקה בין בני-הזוג במסגרת התביעה הרכושית.

5.אלמלא קבע בית-המשפט שדן בתביעה הרכושית כי מלוא התכולה בשתי הדירות היא רכוש משותף לבני-הזוג שיש לחלקו ביניהם במסגרת הכרעת התביעה הרכושית, כי אז היה מקום להורות כן בהליך דנן.

ראשית, הציוד נמצא בדירת המגורים שהייתה משותפת לבני-הזוג ושימשה למגוריהם טרם פרוץ הסכסוך הזוגי, כשהציוד עצמו משרת את בני הבית. שנית, התרשמתי כי רישום הציוד על-שם החברה נשא אופי פורמלי תוך ניצול העובדה שמשרד החברה נמצא בדירת המגורים על-מנת לזקוף את מימון הציוד לחברה ובכך לזכות בהטבות הנובעות מכך, כדוגמת הזכות לנכות מע"מ ופחת בגין הציוד במסגרת הנהלת החשבונות של החברה [וראו למשל נספחים 1א-1ג לתצהיר מיכאל, ת/1, שעיינו בניכוי פחת לצרכי מס הכנסה]. בפועל, וחרף רישום הציוד בספרי החברה, דובר בציוד שגרתי ורגיל ששימש את בני הבית במהלך שגרת חייהם. הדברים אמורים במזגן, בבר המים ובמצלמה; הם עולים בקנה אחד עם טיבם וייעודם של פריטים אלה. לא בכדי קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי עסקינן בציוד שנטמע זה מכבר ברכוש המשותף לבני-הזוג, חרף רישומו הפורמלי בספריה של החברה. שלישית, עד התובעת נאלץ להודות – לא ברצון ולא בנקל – כי הוא עצמו כלל את המזגן שנדון כאן ברשימת התכולה האישית של בני-הזוג; בכך חיווה דעתו שאף לשיטתו אין מדובר ברכוש של החברה אלא ברכוש אישי של בני-הזוג [עמ' 7 ש' 25-15].